התמזל מזלי ואני כותב על שניים ממה שנחשבים לשלושת הדראפטים הטובים ביותר בתקופה הנסקרת. ואין כמו הדראפט של אלוהים, האציל, החלום ואיזה גמד לבן שלא מאמין בקורונה בשביל לסיים את הפרויקט הנפלא הזה.

בכלל כשמדברים על דראפטים זכורים, זה באמת רק הצמרת. קשה להגיד שדראפט 2003 היה מדהים אחרי ארבעת הגדולים (לברון, וויד, כרמלו, בוש), בדיוק כפי שקשה להגיד שדראפט 1984 מדהים אחרי ארבעת החבר׳ה שהזכרתי למעלה, כולל הגמד הלבן שלא מאמין בקורונה. דווקא הדראפט ה״גדול״ השלישי , זה של 1996, שאמנם גם הוא מעמיד במרכזו ארבעה שחקני קונצנזוס (קובי, ריי אלן, נאש ואייברסון) מעמיד גם שחקנים במעמד קצת יותר גבוה בעיניי במקומות 5-10 מאשר הדראפטים שאני זכיתי לסקר.

אבל לא נורא.

וקודם כל, כמה אזכורי כבוד לחבר׳ה שהיו באירופה, או סתם היו: קרל לואיס (בחירה 208 ע״י יוסטון) אמנם לא היה באירופה, אבל נבחר בדראפט, וקרל לואיס הוא, או לפחות היה עד שאוסיין בולט הגיע – ה GOAT. דן טרקניאן... השם היה זכור לי דווקא בגלל אבא שלו שאימן שנים ב UNLV' אבל מסתבר שגם לבחירה ה 170 בדראפט יש דף משלו בויקיפדיה בגלל איזושהי קריירה פוליטית ענפה כזאת או אחרת. אה, וגם איזה מאמן אחד בשם ריק קרלייל (70), שיום אחד ייקח אליפות עם גרמני בשם נוביצקי.

אם נחזור לכדורסל של ממש, שמות מעניינים הם אוסקר שמידט הברזילאי, אולי גדול הסקוררים האירופאיים בשנות השמונים, שנבחר 131 על ידי אותה ניו ג׳רזי נטס בה שיחק הסקורר העצום השני האירופאי של התקופה – פטרוביץ׳… תארו את שניהם ביחד. מייקל יאנג (24) שגם שיחק בארץ, אבל בעיקר היה האיש מס׳ 1 של אחת מאלופות אירופה המפתיעות אי פעם – לימוז׳ בתחילת שנות התשעים. ויש גם את סטיב ברט (30, ווריורס) שהיה בארץ למשל תקופה. ג׳ו ביניון (57) הסנטר הגדול של מכבי חיפה ושם של וירטוס בולוניה של פעם, קן (מאנימל) באניסטר (156) ששיחק בחולון ובעוד מקומות, טרנס סטנסבורי (15) גם זכור לי מאיזו עונה או שתיים בארץ. ורון אנדרסון (27) שנתן קריירה לא רעה בנ.ב.א ואז הוחתם לשניה וחצי על ידי מכבי לפני שזאת החליפה אותו בטום צ׳יימברס עוד לפני שהעונה החלה.

מתודולוגיה:

להזכירכם פחות מעניין אותי כמה טוב היה השחקן, ויותר מעניין אותי תיאורטית, כמה טוב הוא היה לקבוצה שהיתה אמורה לבחור בו. אז בואו נראה

האחד אלוהינו:

.1. יוסטון בוחרת את מייקל ג׳ורדן (3)

בחירה מקורית: האקים אולג׳ואן.

תראו, אולג׳ואן היה נפלא לפרנצ׳ייז שבחר בו, שיחק שם איזה עשור וחצי ונתן להם שתי אליפויות ועוד איזה גמר. אבל ג׳ורדן הוא ג׳ורדן, וגם ג׳ורדן היה נאמן לעיר שבחרה אותו (שיקגו) למרות שהוא בא מעיר אחרת (שרלוט), וסביר להניח שהיה מוצא בית גם ביוסטון, כי בכל זאת, מדובר בשחקן הגדול בכל הזמנים, כלומר – אלוהים. אז מה היה קורה ביוסטון? אז כן, לא היו להם מגדלי תאומים, אבל כן היה להם רלף סמפסון, ומייקל היה נותן להם משחק חוץ ויכולת חדירה שעם כל הכבוד לקונרד מקריי ואפילו לג׳ון לוקאס, יוסטון אפילו לא חלמה עליה.

השאלה היא האם ג׳ורדן היה מגיע לגמר הליגה כבר בעונתו השניה כמו שעשה אולג׳ואן, והאמת היא שאני לא יודע – כי הוא היה פצוע לאורך העונה, ועם זאת יוסטון ללא ג׳ורדן היתה קבוצה איכותית בהרבה משיקגו ללא ג׳ורדן, והוא היה חוזר כמו אריה לפלייאוף (כפי שעשה באמת), ואיכשהו אני לא רואה את ג׳ורדן מפסיד סדרת גמר כמו שיוסטון עשתה לבוסטון, בטח כשמישהו כמו סמפסון נותן קונטרה לקו הפנים האימתני של בוסטון. כלומר, אליפות כבר בעונה השניה, וכבר אז התיאבון האמיתי יתחיל…

ואז היה קורה מה שקרה באמת – ורלף סמפסון היה מתחיל לשבור את הברכיים, שזה בסדר, כי הדעיכה הקטנה הזאת של יוסטון אחרי האליפות, היתה קורית בדיוק בזמן להשיג איזה שחקן אחר בדראפט, נניח מישהו בשם סקוטי פיפן… רק שהוא היה מצטרף לקבוצה שכבר טעמה אליפות.

בקיצור, אני בכיף רואה את ג׳ורדן מסיים קריירה עם 7-8 אליפויות במקום ה-6 שהיו לו בשיקגו. תוכיחו לי שלא.

הסופרסטארים – שחקנים עם קייס לטופ 5 בעמדה שלהם בכל הזמנים:

2. פורטלנד – האקים אולג׳ואן (2)

בחירה מקורית – סם בואי

אבל עזבו רגע את יוסטון, בואו נדבר על הקבוצה השניה שהולכת להיות הקבוצה הענקית השלישית של המערב (לצד יוסטון והלייקרס) בחצי השני של שנות השמונים והחצי הראשון של שנות התשעים. זאת שגם בלי אולג׳ואן ועם הכושל בואי הצליחה עדיין לעשות שני גמרים, וזאת שהכוכב הגולש שלה (קלייד דה גלייד דרקסלר) ,ברגע שהצטרף לאולג׳ואן עשור אחר כך, גם אם ביוסטון, מיד לקח אליפות. פורטלנד היתה הופכת להיות קבוצה ענקית.

תארו לכם שרשימת אלופי המערב היתה נראית בערך כך, אם שני הדברים למעלה היו קורים: 85 – לייקרס (אלופה), 86 – יוסטון עם ג׳ורדן (אלופה), 87 – לייקרס (אלופה), 88 – לייקרס (אלופה) 89 – פורטלנד (אלופה, עם כל הכבוד לדטרויט), 90 – יוסטון (במפתיע לא אלופה, כי דטרויט היו קצת יותר מדי בריונים בשביל ג׳ורדן ופיפן ). יוסטון היתה חוזרת לקחת אליפויות ב 91-93. ואז ב 94-95, פורטלנד היו לוקחים את האליפות השניה והשלישית שלהם, רגע לפני שג׳ורדן היה חוזר לשלוש אליפויות אחרונות (ו 7 בסך הכל, לצד 3 של אולג׳ואן). המזרח היה אשכרה נמחק במשך עשור ורבע פרט לאליפות הבודדת של הפיסטונס, אם כל זה היה קורה. (וכן, במציאות, המזרח לקח 9 אליפויות באותה תקופה… 6 של ג׳ורדן, 2 של דטרויט ואחת של הסלטיקס).

ועכשיו שסיימנו את התרחיש למעלה, רק נזכיר שאולג׳ואן הוא לא רק הסנטר הכי אלגנטי בכל הזמנים, אלא גם זה שניצח בכל דו קרב רציני בשנות השיא שלו, כן, גם מול יואינג, רובינסון ושאקיל. יחד עם דרקסלר, קצת יותר מוקדם, ואולי אולג׳ואן היה נזכר אף כגדול יותר משהוא נזכר כיום, שזה המון.

3. שיקגו – ירום הודו (צ׳רלס בארקלי, 5)

בחירה מקורית -ישתבח שמו (מייקל)

התלבטתי רבות בין בארקלי לבין האיש שנמצא במקום הרביעי, אבל בסופו של דבר, החלטתי לבחור באציל. הסיבה? למרות שג׳ון סטוקטון שיחק איזה שני עשורים בקבוצה שבחרה בו, יש לי תחושה שיש לזה קשר חזק מאד לעובדה שמדובר בעיר לבנה (סולט לייק סיטי), ושלהצלחה שלו יש קשר רב לכך שהוא שיחק ליד איזה אחד, קארל מאלון. או במילים אחרות, לו הקלפים היו משוחקים אחרת, אני ממש לא בטוח שסטוקטון בשיקגו היה הופך להיות הסמל שהוא הפך להיות ביוטה.

בארקלי לעומת זאת? הבן זונה הקשוח היה לוקח את הוואקום שאי הבחירה בג׳ורדן השאירה, והיה הופך את שיקגו לאחת הקבוצות המרתקות במזרח. בטח במזרח שבו אין את שיקגו של ג׳ורדן (כי אתם יודעים, הוא ביוסטון). לא יודע אם זו היתה קבוצה בקליבר אליפות, אבל לצד פיפן (אם איכשהו הוא היה מגיע לשיקגו שוב ולא ליוסטון של ג׳ורדן… גורלות) – יש מצב שבכל זאת הוא היה לוקח איזו אחת או שתיים.

4. דאלאס – ג׳ון סטוקטון (16)

בחירה מקורית: סם פרקינס

הנה לעומת שיקגו, עיר רדנקית מצוינת בשביל סטוקטון. אחלה התאמה, ועיר שסביר להניח שלא רק שהוא היה נותן בה שני עשורים, אלא אפילו באיזשהו שלב משחק בה עם אחד הפאוור פורוורדים הגדולים בהיסטוריה ואולי שחקן המיד ריינג׳ הגדול ביותר אי פעם , קר.. לא, רגע, לא הוא – דירק נוביצקי כמובן, וזה היה קורה עשור אחרי שזה קרה באמת עם מאלון.

מה כן היה קורה לדאלאס לו המוסר והחוטף הכי גדול בהיסטוריה היה מגיע אליה? סביר להניח שהיא לכל הפחות לא היתה הבדיחה של הליגה במשך תקופה לא קצרה בשנות התשעים. אמנם נכון שלקבוצה כבר היה רכז סביר בשם דרק הרפר, אבל קודם כל – כולה רכז סביר, ושנית כל – בשנת 84, הוא אפילו לא היה זה, סתם איזה רוקי מסכן עם עונת רוקי בינונית. אז סטוקטון היה מגיע ומוסר אסיסטים לג׳יימס דונלדסון הענק, מרק אגוויר רגע לפני שהוא עבר לדטרויט ורולנדו בלקמן וזה היה מספיק בשביל לפעמים לעשות פלייאוף, לפעמים לא, ולהיות בסך הכל קבוצה חמודה מאד. כמובן עד שנוביצקי היה מצטרף, ואז רגע לפני הפרישה, סטוקטון היה סוף סוף מגיע (בשנת 2003 או 2004) ל… סיבוב השני של הפלייאוף.

וסטוקטון? הוא עדיין היה מלך האסיסטים והחטיפות של כל הזמנים, רק שבמקום 15,000 אסיסטים הוא כנראה היה מסתפק ב 12,500… גם טוב.

האולסטארים

5. פילדלפיה – אוטיס ת׳ורפ (9)

בחירה מקורית – בארקלי

ת׳ורפ הוא הראשון מתוך ארבעה גבוהים מעולים, גם אם ממש ממש לא סטארים, שילכו בחמשת הבחירות 5-9 (יחד עם עוד איזה פוינט שיוזכר עוד מעט).

פילדלפיה במציאות בחרה בפאוור פורוורד, כך שסביר להניח שגם בתרחיש החלופי היא היתה בוחרת בפאוור פורוורד – והטוב ביותר שנשאר על הלוח הוא אחד אוטיס ת׳ורפ . האמת היא שפילי של בארקלי כן היתה קצת אנדראצ׳יברית, היו לה שחקנים נפלאים כמו מוזס מאלון (אמנם מבוגר), ד״ר ג׳יי (אמנם ממש מבוגר) ומוריס צ׳יקס (גם לא פרגית), אבל עם בארקלי שהפך די מהר להיות השחקן הכי חשוב שלהם, הם רק עשו גמר מזרח אחד, וגם זה בקושי.

עכשיו אוטיס ת׳ורפ הנ״ל, כנראה לא היה הופך להיות השחקן הכי חשוב בקבוצה. למעשה, אם יש משהו שאני בעיקר זוכר מת׳ורפ זה שהוא היה הפאוור פורוורד שכל סנטר חולם לשחק לצידו. קשוח, עוזר לנקות את הזכוכיות, שומר על הסנטר שממול, שומר על הפאוור שממול, דופק מרפקים, וגם קולע כשצריך. הוא עשה את זה מעולה ביוסטון של אולג׳ואן (עד שהוחלף בדרקסלר בין האליפות הראשונה לשניה…) ואם יש עוד משהו שאני זוכר מת׳ורפ זה שמדובר באבטיפוס קלאסי של הפאוור של שנות השמונים והתשעים. קשוח, שורט אבל לא נגרי. ואתם יודעים מה? אולי זה מה שפילי עם הסטאר פאוור (הזקן) שהיה לה, היתה צריכה. ואולי זה מה שמוזס מאלון היה צריך. לא פאוור פלאשי שיגנוב לו את הזרקורים אלא מישהו שיעזור לו לנגב את הרצפה.

6. וושינגטון – אלווין רוברטסון (7)

בחירה מקורית: מלווין טרפין

שני דברים קרו בוושינגטון ביום הדראפט. הם בחרו בבאסט מוחלט, והם הביאו את הרכז החמוד של סיאטל – גאס ג׳ונסון תמורת אחת מבחירות הדראפט שלהם + האוף גארד שלהם מהעונה הקודמת (ריקי סוברס). זאת די שהם יוכלו למלא את הרוסטר בגבוה זניח כאמור. אבל האמת היא שהם בכיף היו יכולים להשאיר את סוברס ופשוט לבחור בפוינט גארד מעולה במיוחד.

לכן, אמנם התלבטתי מאד בבחירה הזאת בין רוברטסון לבין האיש שיילך מיד אחריו, אבל בסופו של דבר, רוברטסון הוא שחקן איכותי יותר (למעשה, הוא שחקן איכותי גם יותר מאוטיס ת׳ורפ, אבל הקבוצה של מוריס צ׳יקס לא באמת היתה צריכה רכז) ומתאים לקבוצה ללא רכז (כלומר, ללא טרייד על גאס ג׳ונסון) מלך החטיפות של הליגה שלוש פעמים, ריבאונדר נפלא למישהו בגובה 1.85, פעם אחת שחקן ההגנה של הליגה ואין ספור פעמים בחמישיות ההגנה (טוב, לא באמת אין ספור, 6) אין ספק שרוברטסון הוא אבטיפוס לרכז ההגנתי הנפלא, הרבה לפני שהיה פייטון או מוקי בליילוק בליגה. והוא גם החוליה החסרה בין רוברטסון אחר (אוסקר) לבין ווסטברוק בתור הרכז האול אראונדר האולטימטיבי (אם אם בוודאי פחות טוב משניהם). כך או כך, הוא בילה שנים בספרס שבחרה אותו ואחר כך במילווקי, היה אולסטאר 4 פעמים, אבל מעולם לא זכה להצלחה קבוצתית מרשימה במיוחד. נפצע לאחר כעשור בליגה וסיים את הקריירה קצת מוקדם מדי. אבל אחלה שחקן בזמן ששיחק.

7. סן אנטוניו – קווין וויליס (11)

נבחר במקור: אלווין רוברטסון

מאד צמוד ברמתו לאוטיס ת׳ורפ שנבחר שני מקומות מעליו כאן וגם במציאות, קווין וויליס בסן אנטוניו היה יוצר את מגדל התאומים הראשון של הדראפט הזה ביחד עם ארטיס גילמור (שכן, אולג׳ואן בתרחיש הזה לא נבחר לשחק ליד סמפסון), ובאותו זמן, גם הופך להיות מגדל התאומים הראשון של הספרס, עשור ומחצה לפני שטים דאנקן הצטרף לדייויד רובינסון. קווין וויליס ששיחק איזה שני עשורים בליגה (ובכלל, יחד עם סטוקטון, זה מאד נדיר לראות שני שחקנים ששיחקו כל כך הרבה שנים בליגה) היה פאוור סנטר נפלא של פעם, שבמשך שנים היה כח העזר של דומיניק ווילקינס באטלנטה, משם עיקר תהילתו. את הקריירה הוא סיים בתור ג׳ורנימן באיזה 6 קבוצות עד הפרישה בגיל 44 המופלג.

ועדיין בעשור בו הוא שיחק באטלנטה, הקבוצה דרך קבע היתה קבוצה בחצי הראשון של הטבלה, והוא בדרך קבע היה השחקן מס׳ 2 שלה (אחרי ווילקינס כאמור) כולל עונה של 18 נק׳ ו 15 ריב׳, ועוד אחת עם 19 נק׳ ו 12 ריב׳. לא השחקן הכי קבוצתי, או השומר הכי גדול (בשני הדברים האלה ת׳ורפ היה עדיף) אבל משאבת ריבאונדים, ובדיוק כמו אנשים כמו אנקל קליפי או וינס קרטר, סוג של מישהו שתמיד היה שם.

השחקני רוטציה סבירים למשך שנים:

8. קליפרס – ג׳רום קרסי (46)

נבחר במקור: מישהו בשם לנקסטר גורדון

שחקן חמישייה באחת הקבוצות הטובות של תחילת שנות התשעים – פורטלנד של שני הגמרים (90, 92) היה סוג של שון מריון. סמול פורוורד לא בהכרח גבוה, אבל כן משחק ״גדול״ יותר משהוא באמת, אתלטי וחזק. ריבאונדר מעולה, ויוצר נקודות הן כמסיים טוב, והן כריבאונדר התקפה מעולה (במיוחד לגובה) וחשוב מכך – שחקן הגנה מעולה, חוטף נהדר, וחלק חשוב מאד כאמור משתי הקבוצות האלה לצד טרי פורטר, אנקל קליפי וכמובן קלייד דה גלייד. בקליפרס, קבוצה הרבה פחות טובה באותה תקופה מאשר פורטלנד ,הוא היה הופך להיות כוכב רציני לדעתי.

9. קנזס סיטי (סקרמנטו) קינגס – סם פרקינס (4)

נבחר במקור: אוטיס ת׳ורפ

עיניים עצומות למחצה, והסטרץ׳ סנטר הראשון בהיסטוריה לדעתי. למעשה, אני זוכר שבתור ילד לא הבנתי איך מישהו שנראה תמיד ישן וממצמץ יכול לקלוע כל כך טוב מהשלוש. את עיקר תהילתו הוא עשה בדאלאס ומאוחר יותר בסיאטל, בתור גבוה רוטציה טוב שהיה גם אובראצ׳יבר קבוצתי, כשלמעשה הוא הגיע ללא פחות משלושה גמרי ליגה עם שלוש קבוצות שונות, כאשר בשתי הראשונות (הלייקרס 91 וסיאטל 96) הוא היה שחקן חשוב, ואילו בשלישית עם אינדיאנה ב 2000 הוא היה שחקן פחות חשוב, אבל לצערו הוא גם הפסיד את כל שלושת הגמרים האלה.

במציאות האלטרנטיבית הוא נבחר על ידי קנזס סיטי, ואם ת׳ורפ (שחקן טוב בלא מעט מפרקינס) לא עזר לקבוצה לנצח יותר מ 25 משחקים, כנראה שפרקינס לא היה עושה הרבה יותר. אבל הוא בטח היה מונע ממנה להיות קבוצה של 15 נצחונות, וזה גם משהו.

10. פילדלפיה – מייקל קייג׳ (14)

נבחר במקור: לאון ווד

אז נכון שפילי הרגע בחרו בפאוור פורוורד הגנתי מעולה אחד (אוטיס ת׳ורפ בבחירה החמישית), אבל בסופו של דבר, אוטיס ת׳ורפ שווה פחות מצ׳רלס בארקלי (כלומר – ממה שקרה במציאות) וסביר להניח שפילי היו צריכים עוד איזה בקאפ פאוור בשביל להיות בטוחים שעמדות הפנים סגורות ביחד עם מוזס מאלון בסנטר. עכשיו, אני מניח שהם התלבטו בין קייג׳ לבין פלמינג (שנבחר ברידראפט מקום אחד מתחת), אבל כבר יש להם שני פוינט גארדים לא מבוגרים, אחד מהם סטאר לא קטן (צ׳יקס) והשני עוד יהיה שחקן רוטציה לשנים (סידל ת׳רט) אז הצורך הוא בגבוה שלישי ברוטציה, וזה מייקל קייג׳. קייג׳ שעשה את עיקר תהילתו במציאות בסיאטל היה בדיוק גבוה שלישי קלאסי – בולדוג, חזק, ריבאונד מעולה (מלך הריבאונדים של הליגה בשנת 87-88) שאפילו לא היה נגר מוחלט.

אז כן, לפילי במציאות האלטרנטיבית לא היה כוכב כמו בארקלי. אבל ת׳ורפ וקייג׳ היו נותנים להם קשיחות, שלא בטוח שלא היתה מפצה על כך.

11. אטלנטה – ורן פלמינג (18)

נבחר במקור – קווין וויליס.

טוב, אז החלום של אטלנטה לקבל גבוה נורמלי כמו וויליס נמוג לו כבר בבחירה הקודמת כשמייקל קייג׳ נבחר, והשחקן הכי טוב שנותר על הלוח הוא הפוינט גארד הגבוה (6-5) והבסך הכל סביר שפתח באינדיאנה במשך שנים. פלמינג לעולם לא היה כוכב או משהו שמתקרב לזה, אבל הוא כן היה הפוינט גארד הפותח של קבוצה שעם צירופם של סמית׳ ורג׳י מילר כמה שנים אחר כך, הפכה להיות קבוצת פלייאוף סבירה של ממש.

באטלנטה, קבוצה טובה בהרבה בסוף שנות השמונים משאינדיאנה היתה, הוא היה חולק את עמדת הפוינט גארד הפותח עם מי שעתיד להיות אחד המאמנים החשובים בליגה – דוק ריברס. מי מהם היה טוב יותר? לא יודע, אף אחד מהם לא היה כוכב עצום ושניהם היו שחקנים סולידיים ודי דומים בסך הכל, אבל היי – תחרות זה טוב, ומי שבאמת היה נהנה מכל זה הוא הכוכב האמיתי – דומיניק ווילקינס, שאולי לא היה מקבל גבוה כמו וויליס שינקה לו את האזור שמתחת לסל, אבל לפחות היה מקבל מישהו שייתן לו קצת יותר מבטים פנויים.

השאר שאולי שווים אזכור:

12. קליבלנד – טוני קמפבל (20)

נבחר במקור – טים מקורמיק.

אם יש שחקן אחד בהיסטוריה, שאפשר להעיד עליו באלף עדים שהוא היה שחקן של וואקום. שחקן עם סטטיסטיקות אדירות כשהוא שיחק ליד סקראבס, ושחקן סתם כשהוא שיחק ליד שחקנים של ממש – הרי שזה הסווינגמן הנ״ל.

11 עונות הוא שיחק בנ.ב.א, ב-7 מתוכן הוא הגיע לפלייאוף, כולל כמה ריצות חמודות עם דטרויט בתחילת דרכו, ועם הלייקרס קצת אחר כך. המספרים שלו בשבע העונות שלו? ובכן, בעונה הטובה שלו מבין 7 העונות האלה, הוא קלע 7.9 נק׳ למשחק (היתה לו אמנם עונה עם הלייקרס של 11 נק׳ למשחק, אבל הוא היה פצוע ברובה, ושיחק רק 13 משחקים. לא נחשב). לעומת זאת, בשלוש עונות בקבוצת האקספנשן של מינסוטה, קבוצה שבמשך 3 העונות האלה ניצחה 22 משחקים בממוצע בעונה, הוא היה מדהים וקלע 23.2, 21.8 ו 16.8 נק׳ למשחק. איי רסט מיי קייס.

אז למה אני שם אותו במקום ה 12? כי קליבלנד של החצי השני של שנות השמונים היתה נמושה, במיוחד בשנתיים שלוש שאחרי דראפט 84 ורגע לפני שפרייס ודוהרטי נבחרו לשחק בה. ואיכשהו יש לי תחושה שהוא היה מצליח להוביל גם אותם ל-20 נקודות במשחק, גם אם לבערך אותו מספר נצחונות אותם הוא אסף במינסוטה הקפואה.

13. פניקס סאנס – ג׳יי המפריס (13)

נבחר במקור – ג׳יי המפריס.

תראו, יש מצב שהייתי בוחר את השחקן שמיד אחריו קודם, אבל העובדה היא שפניקס של 84-85 היתה קבוצה של רק סנטרים ופאוורים וממש לא היתה צריכה עוד אחד כשלארי נאנס סניור, מוריס לוקאס, אלבן אדמס וג׳יימס אדוארדס מספקים ביחד 65-70 נקודות בערב. הקבוצה כן היתה צריכה קומבו גארד ואכן בחרה אחד, והמפריס התחיל אצל הסאנס קריירת רוטציה שכזו שבמיוחד זכורה מימיו במילווקי בתחילת שנות התשעים, וגם אז – קשה להגיד שהיתה זכורה במיוחד.

14. אל איי קליפרס – סם בואי (2)

נבחר במקור: מייקל קייג׳.

לא יכולתי לסיים את המאמר הזה בלי לדבר לפחות מעט על האיש שהוא כנראה בחירת הדראפט הגרועה בהיסטוריה, אם מתחשבים באלטרנטיבות. אז בואי הנ״ל דווקא לא היה שחקן מזעזע, ובסך הכל היה סנטר שנע בין החמישייה למקום גבוה ברוטציה כל עוד נתנו לו את ההזדמנות. אבל לעוכריו לעד העובדה שהוא נבחר במקום השני בדראפט. ובסך הכל, קשה לי להאמין שהעובדה שפורטלנד התחילה להצליח בדיוק בשנה שבה היא החליפה אותו בבאק ווליאמס היתה במקרה. בכל מקרה, הקליפרס היתה קבוצה מלחיצה פחות והישגית הרבה פחות, ואם קייג׳ נתן בה עונות של 15 + 12, כנראה שסם בואי היה נותן לפחות את ה 15, למרות שכנראה פחות מ 12 ריבאונדים וקצת פחות הגנה.

כל השאר: אני חייב להודות – פרט לשמות האירופאיים (כולל רון אנדרסון, כנראה השחקן מס׳ 15 מהדראפט הזה, אבל בחיי שאני לא זוכר אותו מהנ.ב.א) ושאר קוריוזים שכבר הזכרתי, אני לא מכיר אף אחד מתחת למקום ה-14 שמניתי למעלה, אז כנראה שנסתפק בזה הפעם.